תיק תיעוד היסטוריוגרפי של כתובת

כתובת בהווה  ציונה תג׳ר 13

גוש  7023

חלקה  70

שם הרחוב/השכונה בעבר: רחוב מספר 3057.

בעלים ודיירים לאורך השנים:

הנכס היה שייך במקור לסאלים חורי שעיא. להם נולדו 7 ילדים. מרי, חנא, ג'ורג'ט, גורג', אוולין, עודה וקליר. ב-1948, שלושה מהאחים- מרי, חנה וג'ורג'ט שהו בלבנון במהלך המלחמה. לאחר המלחמה, בעקבות חוק נכסי נפקדים האפוטרופוס לקח לידיו 40% מהנכס שהיו שייכים לאחים. בשנות ה-80 חלק זה עובר לרשות לפיתוח.

מידע תכנוני

תבע רלוונטית: תב"ע 2570: מגורים ב'

הגדרת המבנה: מגורים ב

איסוף מידע

ארכיונים ומקורות ממסדיים
• גנזך תיקי בניין
• טאבו

ציונה תג'ר 13 GIS

מושגים מרכזיים

'הגיון אתנוקרטי'

(יפתחאל אצל מונטרסקו, 2007).

מושג זה מבטא הגיון המושתת על ערכים ונרטיב של קבוצה דומיננטית אחת. מתוך מעמדה וכוחה הדומיננטי כופה קבוצה זו את ראיית העולם שלה ואת סט הערכים מהם הוא בנוי על קבוצות אחרות. למעשה הגיון אתנוקרטי הוא ביטוי של יחסי כוחות בין קבוצות שונות בחברה.

'קצרנות בירוקרטית'

(Porter & Barry, 2011)

מושג זה בא לבטא ביקורת הנוגעת לכתיבה מהירה ומרובה שמטרתה להתיש ולבלבל את הקורא. מכיוון שהתנהלות המדינה אל מול המשפחה, בכל הנוגע לבעלות המשותפת על הנכס, התקיימה דרך ערוצים רשמיים ובירוקרטים כגון נציגי 'עמידר' או ההליך המשפטי נתקלנו פעמים לא מעטים במהלך המחקר בשפה של 'קצרנות בירוקרטית', כפי שבאה לידי ביטוי בציטוט הבא:

"כל הטענות הנטענות בכתב תביעה זה הינן חלופיות ו/או מצטברות ו/או משלימות זו את זו, הכול לפי העניין והקשר הדברים… בהתאם לחוק מנהל מקרקעי ישראל תש"ך – 1960, כל הנכסים השייכים דלא ניידים השייכים לתובעת, לרבות הנכס, מנוהלים ע"י מנהל מקרקעי ישראל (להלן: "המנהל") ו"עמידר", החברה הלאומית לשיכון לשיכון בישראל בע"מ, פועלת כשלוחה של המנהל (להלן: "התובעת")…" (מתוך כתב התביעה של רשות הפיתוח, 2007).

השימוש בז'רגון מקצועי ובמבנה תחבירי רשמי בטקסט כדוגמת הציטוט המובא, מעלה את הספק באשר ליכולתו של אדם מן השורה לרדת לעומקם של דברים. ניתן להניח כי אדם ממוצע המקבל מכתבים מסוג זה, מתבלבל ולא ממש מבין את הכתוב. כמו כן שימוש בשפה מעין זאת יוצרת רושם כי הצד השני חזק יותר ומכיר יותר את החוק ולכן יש בו אלמנט מאיים על הקורא.

'נרטיב מקומי'

(מונטרסקו, 2007)

מושג זה מבטא את השתלשלות העיניינים, כפי שהיא נתפסת בעיני תושבי המקום. מכיוון ש"המקום" בו אנו עוסקים במחקרנו הוא בית המשפחה בציונה תג'ר 13 ניתן לומר כי תושבי המקום הם בני המשפחה. מבחינה זו 'הנרטיב המקומי' הוא נקודת המבט של בני המשפחה על הקונפליקט מול המדינה והשתלשלות האירועים שהביאו אליו.

מידע כללי

הבית כהגיון אתנוקרטי מדובר בקונפליקט המשקף מציאות חברתית פוליטית ומשפטית מורכבת עקב "חוק נכסי נפקדים".  מצד אחד  המשפחה אשר מתגוררת בבית עוד מלפני קום המדינה נדרשת כעת לשלם עבור ביתה שלה. מצד שני קיים חוק במדינה, שאפשר להסכים איתו או לא, אך הוא מחייב משפטית.

שבעה ילדים היו לסלים חורי שעיה. כולם נולדו והתגוררו בבית המשפחה שהקים אביהם. בשנת 1948 כמה מהאחיות נסעו לביקור בלבנון. עקב המלחמה שפרצה, הן  לא הורשו לחזור לשטחי ישראל לעולם ונחשבו כנפקדות.

בשנת 1950 נחקק במדינת ישראל "חוק נכסי נפקדים" אשר מעביר את הבעלות על הרכוש, בעיקר בתים ואדמות, של הנפקדים לבעלות המדינה. בעקבות החקיקה  40% מהבעלות על הנכס עוברת לידי 'האפוטרופוס לנכסי נפקדים' ולאחר מכן, לאחר חקיקה נוספת, לידי 'הרשות לפיתוח'. אותם 40% הם בעצם חלקם היחסי של שלושת האחיות שלא שוהות בארץ ערב המלחמה. הבעלות של המדינה  על 40% המדוברים היא בשיטת ה'מושע'.

בשנות ה-50, אבי המשפחה דאז, ג'ורג', אשר מבין את העובדה כי 40% מהנכס ששייך לאחיותיו עבר למעשה לידי המדינה, מחליט לפעול משפטית כנגד הדבר. ג'ורג' פונה לבית המשפט הישראלי בטענה כי האחיות השוהות בלבנון מכרו לו את חלקן בנכס עוד בשנת 1947 טרום המלחמה.

בשנת 1954 הוא מגיע עם אחיותיו  לקפריסין שם הן מצהירות וחותמות בפני נוטריון בקונוסוליה הבריטית כי החלק שלהן אכן נמכר לג'ורג' עוד בשנת 1947 . גם את הצהרה זו המובאת לבית המשפט השופט לא מוכן לקבל. לאחר שמבין כי הפסיד במשפט ג'ורג' אינו מפסיק לעסוק בנושא הבעלות על הבית, אך נפטר ב- 1973.

משנות  ה-60 ועד שנת 2007, אין עיסוק בבעלות על הבית מטעם המשפחה ומטעם המדינה 40 האחוזים הללו עוברים מ'האפוטרופוס לנכסי נפקדים' ל'רשות לפיתוח', גופים אלו אינם ממונים על ניהול נכסיהם. באופן רשמי המנהלת את הנכס מטעם 'הרשות לפיתוח' היא חברת 'עמידר'.

בשנת 2007, מגיעה בקשה של 'עמידר' לתשלום של כ-80 שקלים חודשים מטעם ה'רשות לפיתוח'. המשפחה פונה לעמידר לבירור ומקבלים תשובה שאלו תשלומים מינימליים עבור המחייה בנכס שבבעלות המדינה. לאחר זמן מה מגיע אל בית המשפחה שמאי מטעם 'עמידר' על מנת למדוד את הנכס והוא מקבל מן המשפחה גישה אל רוב שטחו של המבנה. מספר חודשים לאחר המדידה מקבלים בני המשפחה תביעה משפטית מצד עמידר, בקשה לפירוק שותפות בנכס ופיצוי כספי על שכר דירה רטרואקטיבי: 471,072 שקלים. כלומר, הרשות לפיתוח בעצם תובעת מהמשפחה את 40 האחוזים שהופקעו מידי האחיות ששהו בלבנון ערב המלחמה בכך שהיא מבקשת ממנה בעצם להעמיד את הבית למכירה ולחלק את הכסף מן המכירה על פי החלקים היחסיים בבעלות.

בנוסף, "הרשות לפיתוח" דורשת שישולם לה מצד המשפחה, שכר דירה רטרואקטיבית שבע שנים אחורה על אותם 40% שכביכול המשפחה שכרה מ'הרשות לפיתוח'. בתביעה הזו פונה המדינה אל בית המשפט כצד בעסקה ושותפות כלכלית אותה היא מבקשת לפרק ולקבל את חלקה היחסי.

בדצמבר 2016 החליט בית המשפט על: פירוק שיתוף- המשפחה יכולה לקנות את חלקת המדינה בבית בסך של 2,058,014. בית המשפט קבע כי אכן יתבצע פירוק שיתוף, אך למשפחה תהיה זכות ראשונית לקנות את הנכס בסך של 50% מערכם של 40% הנמצאים בחזקת 'הרשות לפיתוח'. בנוסף, השופט קבע כי אין ל'רשות לפיתוח' זכות לתבוע שכר דירה רטרואקטיבי על הנכס משום שכל השנים המדינה לא השתתפה בהוצאות השותפות על תחזוקת הנכס.

מפה משנת 1944
תרשים של הבית בציונה תג'ר 13 מטעם רשות הפיתוח

ספרים / עיתונות / מקורות כתובים אחרים

כתבה ב"הארץ" על סיפור הבית מ- 24.5.16 (לינק)