תיק תיעוד היסטוריוגרפי של כתובת
כתובת הווה: פושקין 14
גוש: 7024, חלקה: 14
בעלים ודיירים לאורך השנים
סיפורו של הבית הוא מיוחד ונדיר בהיסטוריה של יפו. הבית נבנה בשנת 1934 והיה שייך למרים אשעל שהורישה אותו לאחיינית האהובה אמנה עספור. הבית נשאר בבעלות המשפחה מאז ועד היום, מלבד תקופה של מספר שנים לאחר מלחמת העצמאות.
תיאור תמציתי של סיפור המבנה לאורך השנים
הבית נבנה בשנת 1934 על ידי מרים אשעל, שהייתה מורה לפסנתר ולעוד ולימדה את בנות המשפחות האריסטוקרטיות ביפו לנגן על כלים אלו. עם הכסף שחסכה משיעורי המוזיקה בנתה את הבית ברחוב פושקין 14.
למרים היו שני אחיינים אותם אהב מאוד ורצתה לשדך ביניהם: חליל, בן אחותה פטמה, ואמנה, בת אחותה רשידה. השידוך מצליח ובני הדודים מתאהבים ומקימים משפחה גדולה ומפוארת. אמנה הייתה אשה יפה ואצילית והגיעה ממשפחה מכובדת ביפו (משפחת פחרדין), היא הייתה משכילה ולמדה בקולג' העותמאני. חליל היה גבר משכיל ומרשים שאהבה תרבות ואמנות, הוא היה נוהג לטייל ולנסוע, בעיקר לנופש בביירות. כדי לשמור על השידוך ולוודא שחליל לא יעזוב את אמנה, מרים מחליטה להעביר את הבית לאמנה ולכתוב אותו על שמה: אמנה עספור
מלחמת העצמאות משנה את המציאות עבור תושבי יפו. ב-48' חיילים מגיעים לבית המשפחה ודורשים ממנה לעזוב את הבית. למשפחה אין ברירה והם עוזבים עם מה שעל גופם, כל רכוש המשפחה נשאר בבית. תחילה המשפחה פונה לנמל ומתכננת לעזוב בספינה, אך ברגע האחרון חליל מתחרט והמשפחה נשארת ביפו ומתגלגלת עד שמגיעה לעג'מי, היכן שכוחות הביטחון הישראלים מרכזים את הפלסטינים שנותרו ביפו. הם מתגוררים בעג'מי עד שנת 51', כאשר אמנה מצליחה להגיש בקשה בשם מרים ותובעת בפני הפוטרופוס הכללי בעלות הבית. שנה לאחר מכן הם חוזרים לביתם.
החזרה הביתה, בשנת 52', אינה פשוטה, הבית כבר לא באמת שלהם. בתוך הבית מתגוררות שתי משפחות הונגריות, שפלשו לקומה הראשונה והעליונה והשתלטו על הבית והרכוש המשפחתי שנשאר עם עזיבת המשפחה. המדינה מכירה למשפחת עספור רק ב-1/3 מהבעלות על הנכס והשאר לוקחת לעצמה. מכיוון שבתוך הבית כבר מתגוררות משפחות אחרות, משפחת עספור מוצאת את עצמה ללא קורת גג אמיתית והם בונים בשטח הבית, בתוך החצר, יחידת מגורים קטנה וארעית. אמנה נחושה לקבל את הבית חזרה ובכסף שהיא מקבלת מהדיירים היהודים, עבור שכירות החלק היחסי שלה בבית, היא חוסכת ובשנת 57' היא מצליחה לקנות את שאר הבית ומחזירה אותו לבעלות מלאה של המשפחה. לצערה של משפחת עספור, הדיירים היהודים עוזבים את הבית אך לוקחים איתם את רכוש המשפחה שנשאר בבית, בין היתר את פסנתר הכנף, הרהיטים וכלי המטבח.
לאחר הטלטלות הרבות שהמשפחה עברה לאחר 48', הם מנסים לחזור לשגרה ולחייהם. חליל חוזר לעבוד כעיתונאי עצמאי ושולח כתבות לעיתונים (ביניהם 'העולם הזה'), בהם הוא כותב על אקטואליה, פוליטיקה ומצבם של הלפסטינים בישראל. למרות רצונו הוא למצליח לשחזר את מעמדו העיתונאי שהיה לפני 48'. חליל נפטר בשנת 67', בגיל 60. אמנה נשארת לבדה לגדל את ילדיה ולפרנס את משפחתה. היא עובדת כתופרת שמלות וחיה עד גיל 87 עם משפחתה ביפו, בבית ברחוב פושקין 14.
כיום מתגוררים בבית שניים מילדיהם של חליל ואמנה: מראוון עספור ומשפחתו גרים בקומה הראשונה, ואחיו, זיאד עספור ומשפחתו מתגוררים בקומה השנייה.
איסוף מידע
איסוף החומרים והמידע התבסס על ראיונות אישיים עם בני משפחת עספור, ששיתפו בצורה פתוחה וכנה את הסיפור המשפחתי והשתלשלות האירועים



מידע תכנוני
נסח טאבו היסטורי (שנת 1957)
היתר בנייה של הבית משנת 1934
מסמכים משמעותיים שנאספו
שם המסמך: הצהרתה של אמנה בפני האפוטרופוס לנכסי נפקדים, לצורך קבלת הכרה בבעלות על הבית
תאריך: 1957
מקור מידע: משפחת עספור
פירוט תוכני: בשנת 52', לאחר החזרה לבית, המשפחה מבינה שהבית כבר לא שלהם ושגרים שם משפחות יהודיות. כדי להחזיר את הבית פונה אמנה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים ומציגה בפניו מסמכים המאשרים שהבית ברחוב פושקין 14 שייך לה.
מושגים מרכזיים
צדק מעברי
צדק מעברי הוא תחום מחקר המבוסס על תפיסה שלפיה הכרה של קהילה או עם במעשי עבר (עוולות עבר), בהם לקחה חלק כנגד קהילה אחרת, ותיקונם באופן רשמי ומוצהר תורמים לגיבוש דמוקרטיה ושלום בין הצדדים. הדרך להכרה ותיקון היא ארוכה, מורכבת וקשה, וכן דורשת רצון והכלה של הצדדים בקונפליקט לקדם שינוי ולהביא לשלום ולשקט. בתוך תחום של צדק מעברי קיימים תהליכים ומנגנונים באמצעותם אפשר לחתור להכרה ולתיקונם, ביניהם: ועדות אמת, משפטים פליליים, תכניות פיצויי ושיקום ורפורמות מוסדיות. בעבר מנגנונים אלו הופעלו בעתות של מעבר בין מלחמה ושלום או במעבר בין משטר אוטוריטרי לדמוקרטי, אך כיום קיימת הבנה כי מנגנונים אלו יכולים גם להשתלב במקומות בהם קיים סכסוך מתמשך בין קהילות או עמים. רגישות היסטורית יחד עם המורכבות הקיימת בתוך קונפליקט חי וקיים מקשה על יישום צדק ומערימה קשיים לקידום תהליך הכרה ותיקון, ייתכן וזאת גם הסיבה להיעדר השיח של צדק מעברי בהקשר של הקונפליקט הישראלי פלסטיני, וגם של השסע האתנו לאומי בין יהודים וערבים בישראל.
הבחירה במושג צדק מעברי אינה באה להציע את פרויקט הכתובות ככלי או כמנגון ליצירת הרמוניה במערכת היחסים המורכבת בין תושבי יפו, אלא להציג ולשקף נאמנה את הסיפור המשפחתי בפושקין 14, סיפור שחוצה דורות ושנים ובעיקר נע סביב מאבק על זהות, רכוש וקניין.
נישול
היערכות מחדש של המרחב הכוללת עקירת אנשים, אורחות חייהם, פרנסתם, זיכרונותיהם ורגשותיהם מהמרחב. הנישול נעשה בעיקר על ידי הפרטה, מימון, ניהול ומניפולציה של משברים והפצה מחדש ע"י המדינה
זהות לאומית
תחושת השייכות וההגדרה העצמית של אדם הנובעת מתוך חיבור לאומה אחת המשותפת לקבוצת אנשים
ספרים / עיתונות / מקורות כתובים אחרים
הערות נוספות: